בסוף הערב, כשהאדרנלין עדיין זרם בעורקיי והדהוד האָמֶנִים הדהד באוזניי, יצאתי לגינת הבית היפה הבנוי אבן ירושלמית. האוויר הירושלמי עשה לי טוב וריחן של החלות עליהן נאמרו ברכות רבות החל נישא באוויר.

היה זה ערב של סעודת אמנים והפרשת חלה אליו הוזמנתי על מנת לנהל את האירוע החשוב, ודליה שיצאה לחצר ומצאה אותי די בקלות, סחבה אותי לקצה הצפוני של הבריכה המעוגלת, היכן שאורו של עמוד התאורה המעוצב נופל על המים. היא הסתכלה לי בעיניים ושאלה/תבעה: "תגידי הרבנית, בעלי יהיה בריא? מה עוד אני יכולה לעשות עבורו? עשיתי כבר הכל"…

כבר לא היה נעים לי לתקן אותה שוב בפעם החמישית ולבקש ממנה שתקרא לי מירי ולא הרבנית. הפעם היא הייתה ממש החלטית ותובענית. רק בחוכמה שלאחר מעשה הבנתי את התביעה שלה ממני ומריבונו של עולם…

***

מסתבר שבעלה שהוא איש אמיד מאד ובעל נכסים רבים, (הבית המפואר בו נערכו אירועי הפרשת חלה וסעודת האמנים הוא רק דוגמית), עובר כבר שנתיים מערכת סוערת של אשפוזים וניתוחים. הם היו כבר אצל טובי המומחים וגדולי הרופאים. כן. גם הרב פירר בתמונה. אין להם יום ואין להם לילה והם חיים בפחד מתמיד ממה שצופן להם העתיד…

דליה ובעלה בקושי נוגעים בשנות החמישים המוקדמות, יש להם שלושה ילדים וגם חתן אחד ואפילו נכדה מתוקה. לכאורה אפשר לומר שכלום לא חסר להם ברוך ה'. "רק בריאות. רק בריאות הרבנית", היא שוב אומרת ומתייפחת כולה.

ופתאום, בנצנוץ של הבזק אור כמו שמפיקה תאורת הגינה המסתובבת מולי, אני אומרת לה: "דליה! זה זמן לישועות וקבלת החלטות טובות אולי תקבלי עליך משהו?". והיא: "קיבלתי. קיבלתי על עצמי תפילות, קיבלתי על עצמי ברכות. אני עושה תהילים כל שבת. מה עוד? אני מוכנה", ואז היא נזכרת ומוסיפה: "החלטתי לשמור שבת ועל זה אני ממש מקפידה, ממש כהליכתה". (השיבושים במקור).

אני מתבוננת בה בריכוז ונזכרת באישה היהודייה של גלות מצרים. אני חושבת על הנשים היהודיות של תקופת החשמונאים. אני רואה מולי אישה מלאה עוצמה שהולכת אחריו במדבר, בארץ לא זרועה (רוחנית) כשהיא עקשנית ונחושה להביא לו ישועה ורפואה.

"עוד דבר אחד", אני מעיזה ומבקשת: "מה עם טהרת המשפחה?". "אה, זה", היא אומרת. "תמיד שמרתי. אבל אחרי שהבן הקטן נולד (היא מצביעה על הבן החייל שיושב בפאתי הגינה), הפסקתי עם זה. עד אז החזקתי ממש חזק". חיבקתי אותה, חייכתי ואמרתי: "דליה. זה הזמן שלך. וזאת המשימה שלך. עכשיו תתעקשי על זה. אתם עדיין צעירים. תתחילו שוב מחדש וה' יעזור שבזכות המצווה תאריכו ימים ושנים יפות ובריאות יחד". בדרך, כשירדתי בחזרה למרכז, לא הפסקתי לרדת על עצמי. אה מירי, הפכת לרבנית, אה?

***

מידי שנה לפני חג השבועות, אנחנו חוזרים וקוראים את פרשת במדבר. אנו בעצם פותחים את מסע של 38 במדבר ומחדשים את הברית שלנו עם ה'. חוזרים ומזכירים לעצמנו שמתחילה תקופה חדשה, סוג של ירח דבש בינינו ובין ה' יתברך.

בכל שנה מחדש ה' מעניק לנו את המתנה, את התורה, בחג השבועות, ואנחנו עושים הכנות לקראת אותה מתנה כאילו זו הפעם הראשונה בה אנו עומדים תחת החופה לקבלתה.

חלק ניכר מההכנות לקבלת התורה במדבר היה הגיבושון הזה שנקרא "ויחן" שם ישראל תחת ההר. ויחן בלשון יחיד – כאיש אחד בלב אחד. האחדות לא הייתה פועל יוצא של ההכנה שנמשכה ארבעים ותשעה יום והחלה כבר למחרת היציאה ממצרים. היא הייתה גם חלק מההכנה ושיאם של שלושת ימי ההגבלה. לאחדות סביב מטרה משותפת, חזקה ואין סופית, יש גם קיום נצחי שמביא שפע וברכה מהשמים. ההכנה לברית בינינו ובין הקב"ה, היא ההתחזקות באהבת ישראל.

האמת היא שקצת נועז ואולי אפילו מפחיד לומר למישהי בת חמישים מה לעשות בחיים הפרטיים שלה. אבל הביטוי הכי נעלה של אהבת ישראל הוא לעשות כל מה שאפשר על מנת לקרב כל יהודיה לאורה של התורה הקדושה. זהו החלק המעשי שקושר בין האחדות ובין מתן תורה ומצוות.

"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו [email protected]